אשתו של ראובן פתחה פעוטון בביתה שבקומה חמישית בבניין משותף. חלק מהשכנים מתנגדים לקיום הפעוטון בבניין וטוענים שבשעות הבוקר יש "לחץ על המעלית" מחמת הורי התינוקות שמגיעים לפעוטון ועולים במעלית עד קומה חמישית. כמו כן טוענים שבכי התינוקות מפריע למנוחתם. האם יכולים לעכב?
שמעון הקים תזמורת והזמין את חבריו להתאמן בביתו כל ערב. התזמורת מנגנת בקול גדול והשכנים רוצים למנוע משמעון לערוך את האימונים בביתו. האם יכול לעכב?
ריבוי בדיורים בבנין וריבוי ברעש
שאלה: אשתו של ראובן פתחה פעוטון בביתה שבקומה חמישית בבניין משותף. חלק מהשכנים מתנגדים לקיום הפעוטון בבניין וטוענים שבשעות הבוקר יש "לחץ על המעלית" מחמת הורי התינוקות שמגיעים לפעוטון ועולים במעלית עד קומה חמישית. כמו כן טוענים שבכי התינוקות מפריע למנוחתם. האם יכולים לעכב?
שמעון הקים תזמורת והזמין את חבריו להתאמן בביתו כל ערב. התזמורת מנגנת בקול גדול והשכנים רוצים למנוע משמעון לערוך את האימונים בביתו. האם יכול לעכב?
תשובה: כדי לענות על השאלות יש לברר מספר פרטים בסוגיית "ריבוי בדיורים":
א. ביאור החילוק בין קול הנכנסים לקול הפטיש:
במשנה בב"ב בדף כ: נאמר: "חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישון מקול הנכנסים ומקול היוצאים, אבל עושה כלים ויוצא ומוכר בשוק. ואינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הרחיים ולא מקול התינוקות".
והיקשו הראשונים על דברי המשנה מדוע אין השכנים יכולים למחות ברעש הנגרם מקול הפטיש אע"פ שגורם לרעש חזק ויכולים למחות ברעש חלש הנגרם מקול הנכנסים והיוצאים?
ברש"י (כא. ד"ה סיפא) מדויק שמחלק בין קול שבא מחמת בעל הבית, שאין השכנים יכולים למחות כנגדו, לבין קול שבא מחמת אחרים שאינם גרים בבית שכנגדו השכנים יכולים למחות.
דעת הרמב"ן (ד"ה הא) והרשב"א (כ: ד"ה חנות) ותוס' (ד"ה וגרדי) שלעולם אין השכנים יכולים למחות מחמת קול שגורם השכן אלא שברישא של המשנה טענת השכנים שהנכנסים ויוצאים מרבים עליהם את הדרך ומחמת טענה זו יכולים למחות (ומה שכתבה המש' "מקול הנכנסים" הוא לאו דווקא).
[התוס' הוסיפו לחלק שגם כשמכה בפטיש עושה פעולתו לצורך מכירה ויש אנשים שנכנסים ויוצאים לביתו אבל מכיוון שהם מועטים אין לשכנים זכות לטעון שמרבים עליהם את הדרך, ורק כשפותח חנות בחצר ויש הרבה אנשים שנכנסים יכולים השכנים לטעון שמרבה עליהם את הדרך.
מדברי התוס' מוכח שטענת מרבה בדיורים מתקבלת רק כשאחד השכנים גרם לשינוי משמעותי במספר הדרים, אבל אם אחד בשכנים גרם להוספה שאינה משמעותית ביחס לדיירי החצר אינם יכולים לטעון שהרבה עליהם בדיורים.]
ולכאורה אם אחד השכנים מכניס הרבה אנשים לביתו באופן שאינו מרבה את הדרך על השכנים (כשיש לו כניסה פרטית וכד') ונגרם רעש רב מחמת האורחים: לדעת רש"י יכולים השכנים לעכב ואילו לדעת הראשונים אין השכנים יכולים לעכב.
הסמ"ע (ס"ק י) חילק באופן אחר וכתב שכאשר מכה בפטיש עושה בתוך שלו ולכן אין השכנים יכולים לעכב עליו, אבל כשעושה רעש בחצר שהיא רכוש משותף השכנים יכולים לעכב עליו שלא יעשה שימושים חריגים ברכוש המשותף, והביא שכך דעת ר' יואל במרדכי (סי' תקיב).
ולפי דבריו אם אחד השכנים מכה בפטיש בחצר יכולים שאר השכנים לעכב עליו מפני שעושה שימוש חריג ברכוש המשותף, ואם מביא אנשים רבים לביתו באופן שלא מרבה את הדרך אין השכנים יכולים לעכב מפני שעושה ברשותו.
הרמב"ם למד את המשנה באופן אחר מדברי הראשונים, ויובאו דבריו לקמן, ולפי דרכו ישנם ביאור אחר לדברי המשנה שמחלקת בין קול הנכנסים ויוצאים לבין קול הפטיש, ויובא לקמן.
ב. מחלוקת הראשונים בביאור דברי המשנה:
הרמב"ם (הל' שכנים פ"ו הי"ב) כתב: "חנות שבחצר יכולין השכנים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסים והיוצאין אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר בשוק, אבל אינן יכולין למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול הפטיש או מקול הרחיים שהרי החזיק לעשות כן...".
ומבואר בדבריו שחידוש המשנה הוא שאם השכנים מחו מיד בשכן כשהתחיל להרעיש בקול הפטיש יכולים לכפותו שלא ירעיש, והמשנה רק חידשה שאם לא מחו כשהתחיל להרעיש בקול הפטיש הווי מחילה, מפני שלא נחשב לנזק חמור שמחילה לא מועילה בו, ולכן אינם יכולים לחזור בהם ולעכב עליו, אולם כשאחד השכנים גרם ל"קול הנכנסים והיוצאים" אע"פ שהשכנים לא מיחו מיד יכולים למחות לאחר זמן מפני שהווי נזק חמור כקוטרא ובית הכיסא שמחילה אינה מועילה בהם.
וכדברי הרמב"ם פסקו גם הסמ"ג (עשה פ"ב) ורי"ו (נתיב לא חלק ו).
לעומתם, דעת הרמב"ן (ד"ה הא) והרשב"א (כ: ד"ה חנות) ותוס' (ד"ה וגרדי) שבאור המשנה כפשוטה שאין השכנים יכולים כלל למנוע את המרעיש בקול הפטיש מלהרעיש בתוך ביתו (מהטעמים שהובאו לעיל).
ולעניין פסק הלכה: השו"ע בסי' קנו בסעיף ב העתיק את לשון הרמב"ם וכתב: "חנות שבחצר, יכולים השכנים למחות בידו ולומר לו: אין אנו יכולים לישן מקול הנכנסים והיוצאים, אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר לשוק. אבל אינם יכולים למחות בידו ולומר: אין אנו יכולים לישן מקול הפטיש או מקול הריחיםמאחר שכבר החזיק לעשות כן ולא מיחו בידו". ואילו הרמ"א העתיק את שיטת הרמב"ן, הרשב"א ותוס', וכתב: "וי"א דכל מה שעושה בחנותו ובביתו, אפילו לכתחלה אינן יכולין למחות".
הרמ"א הוסיף (את דברי הריב"ש): "ודווקא בני אדם בריאים, אבל אם הם חולים והקול מזיק להם, יכולים למחות".
והיקשה החזו"א (סי' יג ס"ק יא) מדוע החולה יכול למנוע מהשכן להרעיש? הרי המרעיש התחיל בהיתר ולכן על הניזק להרחיק את עצמו! ותרץ שאכן דווקא אם החולה קדם לפעולת ההרעשה יכול למנוע מלהרעיש מפני שהווי כהחזיק לאוצר שמונע את חברו לפתוח חנות של נחתומים, אבל אם המרעיש קדם אין החולה יכול לעכב.
אמנם הנתיבות (שם חי' ס"ק ז) כתב שאף אם החולה הגיע לאחר שהשכן הרעיש זמן רב יכול החולה לתבוע ממנו שיפסיק להרעיש ולהזיקו מפני שלגביו הווי כ"קוטרא ובית הכסא" שלא מועילה בהם חזקה.
עוד כתב החזו"א (שם) שלחולה יש זכות להתנגד לרעש שגורם השכן רק כשהרעש הוא חריג אבל כשהשכן גורם רעש סביר אין לשכנים זכות למנוע ממנו את השימוש שגורם לרעש זה.
ג. טענת ריבוי דיורים בחצר ובמבוי:
בלשון המשנה "חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישון מקול הנכנסים ומקול היוצאים..." התחדשה טענת ריבוי בדיורים רק מצד בני החצר, שיכולים למחות בשכנם שלא ירבה דיורים בחצר, וכן בלשון הברייתות המובאות בדף כא.: "אחד מבני חצר שביקש לעשות רופא, אומן, וגרדי, ומלמד תינוקות - בני חצר מעכבין עליו", וכן: "שנים שיושבין בחצר, וביקש אחד מהן לעשות רופא, ואומן, וגרדי, ומלמד תינוקות - חבירו מעכב עליו" וכן: "מי שיש לו בית בחצר השותפין - ה"ז לא ישכירנו לא לרופא, ולא לאומן, ולא לגרדי, ולא לסופר יהודי, ולא לסופר ארמאי".
ונחלקו הראשונים אם גם לבני מבוי (ודווקא במבוי סתום בסופו, אבל במבוי מפולש שעוברים בו הרבה אנשים שאינם שייכים למבוי ודאי לכו"ע אין טענת ריבוי בדיורים כלפי אחד מבני המבוי) יש זכות לטענת ריבוי בדיורים כלפי בן המבוי, או שטענה זו התחדשה רק כלפי חצר, שבה עושים תשתמישים צנועים וריבוי הדיורים מורגש בה יותר:
שהנה הגמרא הקשתה על דברי המשנה "מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא" כלומר דברישא נאמר שהשכן יכול לומר "איני יכול לישן מקול הנכנסים והיוצאים", ובסיפא נאמר "אינו יכול לומר איני יכול לישן מקול התינוקות" והבינה הגמ' שמדובר בתינוקות שבאים לקנות מהחנות! ותירצה הגמ': "אמר אביי סיפא אתאן לחצר אחרת. אמר ליה רבא אי הכי ליתני חצר אחרת מותר? אלא אמר רבא סיפא אתאן לתינוקות של בית רבן ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך שהתקין שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר..."
ומחמת גמ' זו כתבו התוספות (ד"ה אחד): "אחד מבני חצר שבקש לעשות רופא וכו' פירש רשב"א דלא גרסינן מבוי אלא חצר דאי גרסינן מבוי תיקשי לאביי דשרי בחצר אחרת, ורבא נמי לא פליג עליה אלא דמוקי מתניתין דשריא אף באותה חצר והכא אסר אפילו בחצר אחרת". וכן כתבו המרדכי (סי' תקיב) ונמוקי יוסף (י: ד"ה גמ') וכן כתב הרמב"ן (כ: ד"ה הא) והיא גירסת רי"ף (י:).
אבל מדברי הרמב"ם בפרק ו' מהלכות שכנים (הי"א) נראה שגורס אחד מבני מבוי וכתב הב"י (שם) שכן מצא כתוב בפסקי הרא"ש, והוסיף שהרמב"ן כתב שגם היא נוסחת רבינו חננאל, "ולא תיקשי ליה מה שהקשו התוספות דיש לומר דס"ל דרבא פליג אאביי דאמר דבחצר אחרת מותר מסברא ומה שלא הקשה לו מהברייתא לפי שלא היה יודע אותה. אי נמי דכי אמר אביי סיפא אתאן לחצר אחרת היינו מבוי אלא דלמבוי שאינו מפולש חצר קרי ליה".
וא"כ מהמובא עולה שנחלקו הראשונים בגירסת הברייתא אם דווקא בני החצר מעכבים זה על זה שלא ירבו בדיורים או שגם בני המבוי מעכבים זה על זה.
ובשו"ע בסי' קנו סעיף א נפסק כדעת הרמב"ם: "אחד מבני המבוי שאינו מפולש שבקש ליעשות רופא או אומן (פי' אומן להקיז דם) או גרדי (פי' גרדי אורג בגדים) או סופר שטרות או מלמד תינוקות לימוד שאינו של תורה בני המבוי מעכבין עליו, מפני שמרבה עליהם הנכנסים והיוצאים. ואפילו נתרצו לו כולם חוץ מאחד, אותו אחד מעכב עליו...", ולעומתו, הרמ"א הביא את החולקים: "וי"א דבמבוי אינם יכולים למחות ואין דינין אלו אמורים רק בחצר".
והנה יש לדון בחדר מדרגות אם דינו כחצר או כמבוי, שהרי אע"פ שבבנין מגורים בעל מספר קומות יש פחות אנשים ממבוי הרי שגם אינו דומה לחצר בזמן הגמ' שרוב תשמישם היה בחצר, ולכן כל הוספת דיורים הייתה מוגדרת כפגיעה משמעותית, משא"כ כיום שחדר מדרגות משמש כמעבר בלבד יש לדון שדינו כמבוי, ולדעת הרמ"א אין השכנים יכולים למחות על ריבוי בדיורים.
ד. ריבוי בדיורים כשאינו יכול לעסוק במקום אחר:
הפת"ש (שם ס"ק א) הביא את תשובת החתם סופר (חלק חו"מ סי' צ"ב) שנשאל: "מעשה בשלשה אחין שהניח להם אביהם בית בירושה, שנים קיבלו שטח העליון ואחד מהם שטח התחתון, וביקש אחד מהעליונים למכור יי"ש על הצנצנת לאחדים, והתחתון רוצה לעכב מפני שיוצאים ונכנסים דרך חצרם המשותף לשלשתם", האם יכולים לעכב?
ובתחילה כתב שיכולים השכנים למחות בעליון שמרבה עליהם בדיורים, אולם בהמשך התשובה חילק וכתב: " אמנם נ"ל לדון לזכות על פי מה שכתב בתשובת רלב"ח סי' [צ"ז] לפרש הטעם לדעת רמב"ן [ב"ב כ"ג ע"א ד"ה אין] ורוב הפוסקים, דגבי חנות שבחצר אפילו חזקה לא מהני [דלא כהג"א [שם פ"ב סי' ו'] והרע"ב [שם מ"ג]] משום ריבוי הדרך, וגבי עושה מלאכתו בחנותו אפילו לכתחילה מותר, דלכאורה קול הפטיש ורחיים גריע טובא מריבוי דרך, וכתב דהטעם מפורש במתניתין דתנן אבל עושה הוא כלים ומוכר בשוק, מבואר דכל שאי אפשר לעשות בשוק כי על כרחו הפטיש והרחיים יעשה בביתו, אינם יכולים למחות אפילו בקול גדול המטריד אותם, כי לא מצו למיפסקיה חיותיה, משא"כ המכירה יכול לעשות בשוק, על כן לא יסבלו אפילו הפסד קטן כו'. ולפי זה במוכרי יין ויי"ש דלא מצו למכור בשוק, שעיקר הפרנסה הוא שבאים אנשים לשבת בבית משתה היין לשתות לפכוחי פחדא, כדאשכחן כה"ג בב"מ ס"ו ע"ב, ולא שכיחי השתא אינשי סובאי יין בחוצות דמרקדי בי כובי, וכיון דאי אפשר למכור בשוק, הדר הו"ל האי חנות כמכה בפטיש דלדעת רוב הפוסקים אפילו לכתחילה אינו יכול למחות"
ומבואר בדבריו שדווקא באופן שלבעל החנות יש אפשרות להתפרנס מחוץ לביתו יכולים השכנים לעכב עליו, אולם באופן שהדרך המקובלת לסוג העסק של השכן היא לעסוק בכך בבית הפרטי ולא באיזור תעשיה אין השכנים יכולים לעכב אף כשמרבה עליהם בדיורים!
ה. העולה מהנ"ל: אין השכנים יכולים לעכב על פתיחת פעוטון בבנין משותף, ואינם יכולים לטעון שרעש התינוקות מפריע מפני שזהו שימוש ורעש סביר בבית.
השכנים אינם יכולים גם לטעון שהפעוטון מרבה עליהם בדיורים מפני שהחת"ס חידש שבאופן שא"א לעסוק בעיסוק זה מחוץ לבית אין טענת ריבוי בדיורים, ועוד שלדעת הרמ"א יש לדון שטענת ריבוי בדיורים לא קיימת כלל בחדר מדרגות.
בעניין רעש שנגרם מנגינת תזמורת בביתו של אחד מהם:
לכאורה לדעת רש"י אין השכנים יכולים למנוע מבעל הדירה להתאמן לבדו, אבל יכולים למנוע ממנו להביא אחרים שירעישו.
לדעת תוס' וכן למהלך הסמ"ע ור' יואל אם נכנסים לביתו ישירות (ולא דרך חדר המדרגות) אינם יכולים לעכב כלל מחמת הרעש שעושה בתוך ביתו, אף ע"י אחרים.
לדעת הרמב"ם יכולים לעכב אף על הרעש שעושה בעצמו בתוך ביתו אם לא החזיק בכך.
השו"ע פסק כרמב"ם והרמ"א פסק כתוס'.
